ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ה

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ד ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ו ע״א »

1 שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחִין מִבֵּית הָאוּמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז.

2 גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמָצָא פֵּירוֹת בִּכְלִי וּמָעוֹת בְּכִיס. הָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת, כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת, כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מִקְצָתָן בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִקְצָתָן בַּכִּיס וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע – חַיָּיב לְהַכְרִיז.

3 וּרְמִינְהוּ: מָצָא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן – חַיָּיב לְהַכְרִיז. בָּא בַּעַל סִימָן וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ – זָכָה הַלָּה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן.

4 אָמַר רַב זְבִיד, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבָּא וְכִיתָּנָא, הָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי.

5 רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי, הָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי.

6 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, הָא דְּלָא מְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי.

7 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דִּמְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵהּ אוּגְנִין לְצַנָּא, הָא דְּלֵית לֵהּ אוּגְנִין לְצַנָּא.

8 צִבּוּרֵי פֵירוֹת וְצִבּוּרֵי מָעוֹת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מִנְיָן הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּר פֵּירוֹת״. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מָקוֹם הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּרֵי פֵּירוֹת״.

9 שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה: וְהוּא שֶׁעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים? שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעִין זֶה עַל גַּב זֶה.

10 הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, הָא מְשַׁלְחֲפִי שַׁלְחוֹפֵי חַיָּיב לְהַכְרִיז! אֵימָא סֵיפָא: עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין חַיָּיב לְהַכְרִיז, הָא מְשַׁלְחֲפִי שַׁלְחוֹפֵי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ! תָּנָא כֹּל שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – מְפוּזָּרוֹת קָרֵי לְהוּ.

11 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. הֵיכִי דָמֵי? אִי דַּעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נָמֵי, וְאִי דְּאֵין עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים נָמֵי לָא!

12 אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד כְּעֵין שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְהֵיכִי דָּמֵי דַּעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים? רְוִיחָא תַּתָּאָה וּמְצִיעָא עִילָּוֵיהּ וְזוּטָא עִילָּוֵיהּ מְצִיעָא. דְּאָמְרִינַן: אַנּוֹחֵי אַנְחִינְהוּ. אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד, דְּכוּלְּהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ אַף עַל גַּב דְּמַנְּחִי אַהֲדָדֵי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, אֵימַר: אִתְרְמוֹיֵי אִתְרְמִי וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי נְפוּל.

13 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נָמֵי מַכְרֵיז. מַאי מַכְרֵיז? מִנְיָן. מַאי אִירְיָא תְּלָתָא? אֲפִילּוּ תְּרֵין נָמֵי. אָמַר רָבִינָא: טִבְעָא מַכְרֵיז.

14 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֵׁיר, מַהוּ? כְּשׁוּרָה, מַהוּ? כַּחֲצוּבָה, מַהוּ? כְּסוּלָּם, מַהוּ?

15 פְּשׁוֹט מֵהָא חֲדָא, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כֹּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס לָהֶן קֵיסָם בֵּינֵיהֶן וְנוֹטְלָם בְּבַת אַחַת, חַיָּיב לְהַכְרִיז.

16 בָּעֵי רַב אָשֵׁי:

17 כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס, מַהוּ?

18 תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן אַבְנֵי בֵּית קוּלִיס: אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן וְאַחַת עַל גַּבֵּיהֶן.

19 תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא סֶלַע בְּשׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הִיא, חֲדָשָׁה הִיא, נִירוֹנִית הִיא, שֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי הִיא – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁמוֹ כָּתוּב עָלֶיהָ – לֹא אָמַר כְּלוּם. לְפִי שֶׁאֵין סִימָן לְמַטְבֵּעַ. דְּאָמַר: דִּלְמָא אַפּוֹקֵי אַפְּקַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל.

20 מַתְנִי׳ מָצָא אַחַר הַגָּפָה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקוּשָּׁרִים, אוֹ בִּשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

21 גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: הָנֵי, אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְאִי שָׁקֵיל לְהוּ – לֵית לְהוּ לְמָרַיְיהוּ סִימָנָא בְּגַוַּויְיהוּ, הִלְכָּךְ לִשְׁבְּקִינְהוּ עַד דְּאָתֵי מָרַיְיהוּ וְשָׁקֵיל לְהוּ.

22 וְאַמַּאי לֶיהֱוֵי קֶשֶׁר סִימָנָא! אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: בִּמְקוּשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָכִי מְקַטְּרִי לְהוּ.

23 וְלֶהֱוֵי מָקוֹם סִימָן! אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: בְּמִדַּדִּין. אִי בְּמִדַּדִּין – מֵעָלְמָא אָתוּ וּמוּתָּרִין!

24 אִיכָּא לְמֵימַר מֵעָלְמָא אֲתוֹ, וְאִיכָּא לְמֵימַר אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְהָוֵה לֵיהּ סְפֵק הִינּוּחַ, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: כֹּל סְפֵק הִינּוּחַ – לְכַתְּחִילָּה לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל לֹא יַחֲזִיר.

25 מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וּרְמִינְהוּ: מָצָא כְּלִי טָמוּן בָּאַשְׁפָּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת.

26 אָמַר רַב זְבִיד, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, הָא בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק. בְּכוּבֵּי וְכָסֵי – לֹא יִגַּע, בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק – נוֹטֵל וּמַכְרִיז.

27 רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, כָּאן בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת.

28 אַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא! אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ.

29 בִּשְׁלָמָא לְרַב פָּפָּא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת. אֶלָּא לְרַב זְבִיד, מַאי שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת? שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לְפַנּוֹת לָהּ כֵּלִים קְטַנִּים.

30 מַתְנִי׳ מָצָא בְּגַל וּבְכוֹתֶל יָשָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְּכוֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים – אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.

31 גְּמָ׳ תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ שֶׁל אֲמוֹרִיִּים הֵן. אַטּוּ אֱמוֹרִים מַצְנְעִי, יִשְׂרָאֵל לָא מַצְנְעִי? לָא צְרִיכָא

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ה

1 שלשה מטבעות מונחים זה על גב זה, כריכות אלומות תבואה ברשות היחיד, וככרות לחם של בעל הבית, שכל אדם עושה לעצמו ויש להם יחוד בצורתם, וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן, שכל אומן מעבד אותם בצורה שונה במקצת, כדי יין וכדי שמן — הרי על כל אלו חייב להכריז.

2 א גמרא ומדייקים בלשון המשנה: טעמא הטעם, דווקא שמצא פירות המונחים בתוך כלי ומעות המונחים בתוך כיס. הא הרי אילו מצא כלי ולפניו פירות, או כיס ולפניו מעות — הרי אלו שלו. לפי זה תנינא להא שנינו במשנה דבר זה, דתנו רבנן ששנו חכמים במפורש בברייתא: מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות — הרי אלו שלו. מצא מקצתן של הפירות בכלי, ומקצתן על גבי קרקע, או מקצתן של המעות בכיס ומקצתן על גבי קרקע — חייב להכריז, שהרי אז ברור שמשם נפלו.

3 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה מברייתא אחרת: מצא דבר שאין בו סימן שהיה בצד דבר שיש בו סימן — חייב להכריז. ואם בא בעל החפץ שיש בו סימן ונטל את שלו ולא תבע את הדבר האחר שאין בו סימן — זכה הלה, המוצא, בדבר שאין בו סימן. ומדוע לא נאמר כן אף בכלי ובפירות שלפניו!

4 אמר רב זביד: לא קשיא אין זה קשה; הא כאן מדובר בכובא וכיתנא בכלי ובפשתן שבתוכו, שאם נפל — משם נפל, שהרי סיבי הפשתן מחוברין יחד ואם חלקם מחוץ לכלי וחלקם בתוכו — ודאי ממנו נפלו. הא בצנא ופירי כאן בכלי ופירות, שאם לא נשתייר מאומה מן הפירות בכלי, מן הסתם לא ממנו נפלו, שהרי אינם מחוברים אחד לאחר ואם מן הכלי נפלו הרי היה על חלקם להישאר בתוכו, וכיון שכולם מחוץ לו, מן הסתם לא נפלו כלל ממנו תוס'.

5 רב פפא אמר : הא והא בצנא ופירי זה וזה מדובר בכלי ופירות ולא קשיא ואינו קשה; הא דאשתייר זו שנשאר בה מידי דבר, הא וזו שלא אשתייר נשאר בה מידי דבר, שנראה שאין קשר בין הכלי והפירות.

6 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא זה וזה מדובר באופן שלא אשתייר נשאר בה מידי דבר, ולא קשיא ואינו קשה, כי הא דמהדרי אפיה זה שמופנים פני הכלי לגבי פירי הפירות, ואז מסתבר שממנו נפלו, הא זה שלא דמהדרי אפיה פונים פני הכלי לגבי פירי הפירות.

7 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא והא דמהדרי אפיה פונים פני הכלי לגבי פירי הפירות, ולא קשיא ואינו קשה; הא דאית זה שיש לה לכלי אוגנין שפה לפיו לצנא של הכלי, שאז קשה לשער שיכלו כל הפירות ולא ישתייר בתוכו מאומה, הא דלית זה שאין לה לכלי אוגנין לצנא לכלי, שבמקרה כזה אפשר לשער שכל הפירות נפלו ולא נשארו מהם כלל בפנים.

8 ב שנינו במשנה שאם מצא צבורי פירות או צבורי מעות — חייב להכריז. ומעירים: שמעת מינה למד אתה מכאן כי מנין הוי הריהו סימן, שהרי ודאי הסימן שנותן הריהו: כמה ציבורי פירות היו שם. ומשיבים: תני שנה ותקן כגירסה: "צבור פירות", שלא המנין הוא סימן אלא המקום. ואומרים: אם כן, על כל פנים שמעת מינה למד אתה מכאן כי מקום הוי הריהו סימן, ותיפתר על ידי כך בעיה אחרת! ודוחים: מכאן אין להוכיח, תני שנה כמו שאנו שונים: "צבורי פירות". שאין הגירסה ברורה, ואין להוכיח ממנה בוודאות.

9 ג שנינו במשנה: מצא שלשה מטבעות המונחים זה על גב זה מכריז. אמר ר' יצחק מן העיר מגדלאה מגדל והוא שעשויין המטבעות כמגדלין כלומר, מונחים זה על זה באופן מסודר. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך מצא מעות מפוזרות — הרי אלו שלו, עשויין כמגדלים — חייב להכריז. ואלו הן עשויין כמגדלים — שלשה מטבעין זה על גב זה.

10 ומעירים: הא גופא קשיא היא עצמה, הברייתא, קשה אמרת מצד אחד כי אם מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו, ומכאן אפשר להסיק: הא משלחפי שלחופי הרי אם היו מונחות קצת זו על גבי זו חייב להכריז, שהרי אינן מפוזרות לגמרי. אימא סיפא אמור את סופה של הברייתא: אם מצא את המטבעות כשהן עשויין כמגדלין חייב להכריז, ונדייק: רק אם היו כמגדלים, הא משלחפי שלחופי הרי אם היו מונחים במקצת זה על גב זה הרי אלו שלו! ומשיבים: יש להבין כי התנא בברייתא כל שאין עשויין כמגדלין — מפוזרות קרי להו קורא הוא אותן.

11 אמר ר' חנינא: לא שנו אלא שהיו המטבעות של שלשה מלכים, כלומר, מטבעות שאינם מאותו סוג, אבל של מלך אחד שהיו כולן שוות — אינו חייב להכריז. ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי אם שעשויין כמגדלין — אפילו של מלך אחד נמי גם כן, ואי ואם שאין עשויין כמגדלים — אפילו של שלשה מלכים נמי גם כן לא!

12 אלא יש לתקן את הגירסה ולומר כי אי אתמר, הכי אתמר אם נאמר, כך נאמר: לא שנו אלא אם שלושת המטבעות היו של מלך אחד כעין שלשה מלכים, אבל אם היו של מלך אחד סתם — אינו חייב להכריז. והיכי דמי וכיצד הוא בדיוק ענין שעשויין כמגדלים? רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא הרחב שבהם — תחתון, והאמצעי — עליו, והקטן — על האמצעי. דאמרינן שאומרים אנו: ודאי אנוחי אנחינהו הניח אותם בעליהן שם, ולכן אינם אבידה. אבל אם היו המטבעות של מלך אחד, דכולהו כי הדדי נינהו שכולם הם זה כמו זה אף על גב דמנחי אהדדי אף על פי שהם מונחים יחד — הרי אלו שלו, אימר אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפול אמור שמא הזדמן הדבר וכולם כאחד נפלו והסתדרו זה אחר זה, ואין בכך סימן.

13 ורבי יוחנן אמר: אפילו של מלך אחד נמי גם כן מכריז. מאי מה מכריז? — מכריז מנין, כלומר, מכריז שמצא מטבעות, והמאבד אומר כמה היה. ושואלים: אם כך מאי איריא תלתא מה שייך, מדוע דווקא, שלושה מטבעות? אפילו תרי נמי שתים גם כן. אמר רבינא: טבעא מטבעות מכריז, כלומר, המוצא מכריז: מצאתי מטבעות, וכיון שאומר בלשון רבים מובן שמצא לפחות שניים, ולכן האומר שאבד שתים אינו נותן על ידי כך כל סימן. ומשום כך, רק אם יש שלושה יש בכך סימן.

14 בעי שאל ר' ירמיה: מצא את המטבעות מונחים כשיר כצמיד בעיגול, מהו? כשורה ישרה, מהו? כחצובה כמשולש, מהו? כסולם שהיו מונחים קצת זה על גבי זה בקו ישר אחד, מהו?

15 ומעירים: פשוט מהא חדא פתור מאלה אחת לפחות, שכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לגבי מטבעות הנמצאים יחד: כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהם ונוטלם בבת אחת הרי זו הוכחה שלא באקראי נפלו הרי הוא חייב להכריז. ולפי זה מטבעות הנמצאים כשורה או כסולם חייבים להכריז.

16 בעי שאל רב אשי:

17 כאבני בית קוליס כאבנים שמניחים לעבודה זרה של מרקוליס, מהו?

18 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר מן הברייתא, דתניא שכן שנינו בברייתא: מצא מעות מפוזרות — הרי אלו שלו, היו מונחים כאבני בית קוליס — חייב להכריז. ואלו הן אבני בית קוליס: אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן.

19 ובדיני מציאת מטבעות בכלל תנו רבנן שנו חכמים: המוצא סלע מטבע בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו: שלי היא מטבע זו, וסימנך כי חדשה היא, או שנירונית היא של נירון קיסר או של מלך פלוני היא — לא אמר כלום ואינו חייב להחזיר לו. ולא עוד, אלא אפילו היה שמו של המאבד כתוב עליה — לא אמר כלום, ומדוע? — לפי שאין סימן למטבע. דאמר שאומר המוצא: דלמא אפוקי אפקא ומאיניש אחרינא נפל שמא הוציאה המאבד לקנות בה ומאדם אחר נפלה ולכן, מטבע כיון שעשויה לעבור מאדם לאדם, אין משמעות לסימן שנותן בה.

20 א משנה מצא אחר הגפה גדר עץ או אחר הגדר של אבן גוזלות מקושרים, או מצא אותם בשבילין שבשדות — הרי זה לא יגע בהן, שודאי הניחם אדם שם. מצא כלי באשפה שהוא מקום שבו זורקים גרוטאות שונות, אם היה הכלי מכוסה — לא יגע בו שבודאי הטמינו אדם שם, אם מגולה — נוטל ומכריז.

21 ב גמרא לגבי המוצא גוזלות מקושרים שואלים: מאי טעמא מה הטעם אומרים שלא יטלם? — דאמרינן שאומרים אנו: הני, אינש אצנעינהו את אלה, אדם מסויים הצניע, ואי שקיל להו ואם יקח אותם — לית להו למרייהו סימנא בגווייהו אין להם לבעליהם סימן בהם, הלכך לשבקינהו על כן יניחם עד דאתי מרייהו ושקיל להו שיבוא בעליהם ויקח אותם.

22 ושואלים: אמאי מדוע? ליהוי שיהיה הקשר שקשורים בהם סימנא סימן! אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: מדובר כאן באופן שהם מקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו שהכל כך קושרין אותם ולכן אין הקשר סימן.

23 ושואלים: ולהוי ושיהא המקום שבו הונחו סימן! אמר רב עוקבא בר חמא: פה מדובר בגוזלות המדדין קופצין ממקום למקום, ושמא דלגו מן המקום שהניחם שם. ושואלים: אי אם מדובר במדדין שמא מעלמא אתו מן החוץ באו ומותרים, שהרי יתכן שאינם אותם גוזלים שהונחו שם, אלא ממקום אחר הגיעו, וכבר התייאש מהם בעליהם!

24 ומשיבים: אכן איכא למימר מעלמא אתו יש מקום לומר שמהחוץ באו ואיכא למימר אינש אצנעינהו ויש מקום לומר שאדם הצניעם שם, והוה ליה והרי הוא ספק הינוח, שיש ספק אם הונחו שם אם לאו, ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח, שאין זה ברור שהוא אבידה, ושמא הונח שם מדעת — לכתחילה לא יטול אותו, ואם נטל לא יחזיר, שהרי אין בו סימן.

25 ג שנינו במשנה שאם מצא כלי באשפה, אם הוא מכוסה — לא יגע בו, ואם הוא מגולה — נוטל ומכריז. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא: מצא כלי טמון באשפה — נוטל ומכריז. וטעמו של דבר שכן דרך אשפה לפנות, ובודאי לא הטמין אדם כלי במקום שעלול להיות להיעלם משם, אלא ודאי אבד שם.

26 אמר רב זביד: לא קשיא אין זה קשה: הא זה שאינו נוטל הוא בכובי וכסי בקנקנים וכוסות, שגדולים הם, ולא ייתכן שנפלו שם בטעות, הא בסכיני והמניק זה בסכינים ומזלגות, שיתכן שבמקרה, אגב דברים אחרים, נפלו גם הם. בכובי וכסי — לא יגע, בסכיני והמניק שיש ספק שמא אבדו שם במקרה — נוטל ומכריז.

27 רב פפא אמר: הא והא זה וזה בכובי וכסי בקנקנים וכוסות, ולא קשיא ואינו קשה; כאן בברייתא מדובר באשפה העשויה לפנות שנוטל ומכריז, כאן במשנה מדובר באשפה שאינה עשויה לפנות.

28 ותוהים: אשפה העשויה לפנות אפילו אם טמן בה הרי אבידה מדעת היא, שהרי יודע שעשויה לפנות וכאילו מפקיר מה שהניח שם! אלא מדובר כאן באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה בעל האשפה לפנותה.

29 ומעירים: בשלמא נניח לשיטת רב פפא — היינו דקתני זה ששנינו בברייתא; שכן דרך אשפה לפנות, שבכך הדבר תלוי, אלא לדעת רב זביד, מאי מה פירוש שכן דרך אשפה לפנות, הרי דבר זה אינו שייך לדעתו לטעם ההלכה? ומסבירים: כך יש להבין לשיטתו, שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים, כלומר, מצוי הוא שיפלו בטעות לאשפה כלים קטנים ובעליהם איפוא מתייאשים מהם.

30 ד משנה מצא דבר בגל אבנים או בכותל ישן — הרי אלו שלו של המוצא. מצא אבידה בכותל חדש, אם היה זה מחציו של הכותל ולחוץ כלפי רשות הרבים — הרי הם שלו של המוצא, מחציו ולפנים — של בעל הבית הגר שם. אם היה זה בית שמשכירו בעל הבית לאחרים ודייריו מתחלפים — אפילו מצא דבר בתוך הבית הריק הרי אלו שלו, של המוצא, כיון שבעליו אינם ידועים ודאי אם כן שמי שהם שלו נתייאשו.

31 ה גמרא לגבי כותל ישן תנא שנה החכם כהסבר: מפני שיכול לומר לו לבעל הגל או הכותל: של אמוריים הן, כלומר, מימים קדומים האבידה, עוד מימי האמוריים כנענים שהיו כאן לפני כיבוש הארץ בידי ישראל. ותוהים: אטו וכי האמורים מצנעי הם שמטמינים דברים, וישראל לא מצנעי אינם מצניעים? ואם כן, הלא יתכן שבעל הבית הוא שהניח את החפצים בכותל ישן! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה המיוחד

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ד ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא כ״ו ע״א »